מאת: ישראל ארד
לו נתבקשתי להצביע על הגורם שהשפיע יותר מכל על התפתחותה של תקשורת-המונים במהלך מאה וחמישים השנה מאז הופעתו של עיתון החדשות העברי הראשון ועד לעצם ימי עידן האינטרנט והרייטינג בו אנו חיים היום... סביר להניח כי כמו רבים מהעוסקים בתחומי ה"תקשורת" השונים, לא הייתי מהסס ולו גם לרגע אחד, בטרם הייתי משיב נחרצות -ההתפתחות הטכנולוגית ! כילד, אני זוכר את עצמי יושב עם אבי בקולנוע "שדרות" או ב"ארמון דוד" התל-אביבי וצופה ב"יומני הקולנוע" (יומני חדשות שהיו מתעדכנים אחת לשבועיים ויותר) המוקרנים טרם הקרנת הסרט העלילתי... כתלמיד בית ספר יסודי, זוכר אני את כל הכיתה מרותקת ל"משפט איכמן" ששודר בשידור דרמתי ישיר ברדיו מירושלים... כסטודנט, צילמתי וערכתי סרטים ב"פילם" - תהליך ארוך ממושך ומייגע שהיום יכול לשמש במקרה הטוב כנושא לבדיחות נוסטלגיות... כפרסומאי, הייתי מחכה לעיתים ימים עד שהסטודיו היה גומר להכין "סקיצה" (דוגמת הצעה גרפית של מודעה או פרוספקט טרם הכנתם) שהיתה מעוטרת בכותרת מודפסת באותיות עץ או עופרת מוצמדות זו לזו... או במקרה הטוב מודבקת ב"לטראסט" (אותיות נדבקות), ועד שהיינו מגיעים איתה לשלב ההדפסה - היינו מתבגרים באי-אלו ימים אם לא שבועות... לא פלא אם-כן שאנשי תקשורת רבים מבני דורי (זה נשמע אולי קשיש למדי, אבל מדובר בבני גילה של המדינה - פחות או יותר) מגלים הערכה גדולה ואמיתית להתפתחות הטכנולוגית, ובעיקר לזו ששינתה את פני תקשורת ההמונים מן הקצה עד הקצה...
עם זאת, אין ספק כי בחירת סימנים וציוני דרך בהתפתחותה של התקשורת העברית והישראלית, הנה מלאכה קשה בהרבה. סימנים וציוני דרך אינם רק "תאריכים ותמרורים טכנולוגיים", כי אם קודם כל - אנשים שהעזו וייזמו, ואירועים שהשפיעו... קשה לדעת כיצד היתה מתפתחת העיתונות העברית לו לא היה מתעקש עיתונאי צעיר בשם אליעזר בן יהודהעל מציאת מילה עברית לכל מונח לועזי כמעט. קשה לתאר את התפתחות "יומני החדשות" ואת ה"קולנוע ההסברתי" של ראשית ימי המדינה לו הקולנוען נתן אקסלרוד היה מתייאש מהפקת סרטים לאחר שנכשל בסרטו הראשון בשנת 1926 ... איך למשל היינו קוראים ל-חילופי שלטון, לו איש התקשורת חיים יבין לא היה משתמש במילה "מ-ה-פ-ך" באותו לילה דרמתי במאי 1977 ???
בחירת סימנים וציוני דרך, גם כשהיא מתייחסת באמות-מידה מקצועיות למידת השפעתם של אנשים או אירועים על מהלך ההיסטוריה (במקרה זה של התקשורת העברית-ישראלית), איננה יכולה מן הסתם להיות נקיה מרגשות אישיים. כמי שחווה אישית חלק מן המהפך המופלא שעבר תחום "תקשורת ההמונים" לפחות משלב ה-"לינוטייפ" (מכונת ה"קדם-דפוס" שהיתה יוצקת אותיות בסטריאוטיפים של עופרת להדפסה) ו"גלופות הצינק" ועד לשלב ה"תקשורת הבין מחשבית" - אינני רואה עצמי בשום פנים ואופן נקי משיקולים רגשיים ו/או נוסטלגיים, בעת בחירת ועריכת רשימת סימנים וציוני דרך זו... ובכל זאת אני מקווה שהשכלתי לשלב בה את האנשים והאירועים שהשפיעו באמת - הן בתחומי התקשורת האקטואלית, הן בתחומי התקשורת הבידורית, והן בתחומי התקשורת המסבירה-משפיעה.
... וכל המוסיף - במקרה זה, רק משביח!!!
ראשיתו של "המגיד" – עיתון החדשות העברי הראשון, באביב שנת 1856 בעיירה ליק שבגבול רוסיה-פרוסיה. בגיליונו ה- 14 שהופיע ב- י"ג באדר 1857 (כשנה לאחר תחילת הופעתו) פרסם "המגיד" ידיעה ראשונה מארץ-ישראל ובה סטטיסטיקה על מספר תושביה היהודים של א"י. "המגיד" שנדד לפולין ולאחר מכן לברלין ולקראקוב, פעל 47 שנים ברציפות ונסגר בשנת 1903 .
בראש חודש אדר תרכ"ג ראה אור בירושלים העיתון העברי הראשון בארץ-ישראל - "הלבנון". העורכים - שלושה צעירים שהקימו בית-דפוס: יחיאל ברי"ל, יואל משה סלומון ומיכל הכהן.בעל בית הדפוס העברי הראשון בירושלים ישראל ב"ק לא ראה בעין יפה את התחרות עם שלושת הצעירים והקים את עיתון "החבצלת"... שני העיתונים נסגרו בפקודת השלטון התורכי, פחות משנה מתחילת הופעתם... "החבצלת" חידש הופעתו בשנת 1870, והופיע כשבועון עוד כ- 40 שנה בעריכתו של דב פרומקין חתנו של ישראל ב"ק. "הלבנון" בעריכתו של יחיאל ברי"ל נדד לפאריס ולמיינץ והמשיך לפעול עד 1886... מ.הכהן וי.מ.סלומון הקימו כל אחד עיתון משלו - הכהן את העיתון "שערי-ציון" שפעל בין השנים 1876-1884 (בראשיתו ב-אידיש), וסלומון את "יהודה-וירושלים" שקרא להתיישבות חקלאית... "יהודה וירושלים" שהופיע ב- 1877 נסגר שנה בלבד לאחר מכן עם יציאתו של יואל משה סלומון להתיישבות.
שלוש שנים לאחר בואו מפאריס לירושלים, פרש עוזר-העורך של עיתון "החבצלת", צעיר בשםאליעזר בן-יהודה והקים עיתון משל עצמו - "הצבי"... משך 35 שנה בקירוב (עד 1915) ערכו בן-יהודה ובנו איתמר בן-אב"י את עיתונם (שהופיע בשלבים שונים גם בשמות"ההשקפה" ו"האור"). העיתון שלחם בהשקפותיהם ה"שמרניות-דתיות" של אנשי ה"יישוב הישן", שימש כבמה למאבקו של בן-יהודה לחידוש השימוש בשפה העברית, ובו התפרסמו גם חידושיו הלשוניים (בין השאר המילה עיתון)... "הצבי" הוציא לאור גם מוספים ביניהם עיתון הילדים הראשון "עולם קטן" (שראה אור ב- 1893) והעיתון המקצועי העברי הראשון "האיכר היהודי" (שראה אור ב- 1897). בשנת 1909 החל "הצבי" לראשונה לצאת כ- יומון הראשון בארץ-ישראל.
"הפועל הצעיר" שראה אור לראשונה בשנת 1907 היה רק הראשון בגל של ביטאונים-מפלגתיים שעמדו במרכזה של העיתונות הארץ-ישראלית והישראלית משך כמה עשרות שנים... שלוש שנים לאחר מכן (ב- 1910) יצא לאור עיתון "האחדות" - בטאון מפלגת פועלי-ציון בעריכת: יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון, יעקב זרובבל ורחל ינאית (בן-צבי). בשנת 1912 הצטרפו לז'אנר החדש גם "החרות" – בטאון הספרדים ו"מוריה" אשר ביטא את עמדות החוגים הדתיים...
עיתון "הצבי" מדווח: ..."ירושלים עודנה רכה בשנים, ואין בכוחה לתמוך בתאתרון גדול וראוי לשם זה. ובכל זאת, גם ה"ראינוע" שיהודים ממצרים, אשר באו ירושלימה להשתקע בה, נותנים לנו ערב בערב, עלול להנעים עלינו במעט את חיינו העגומים. ערב ערב מתאספים ב"אולימפיה" מאות אנשים, רובם מהמון העם, יהודים נוצרים וערבים, ומתענגים על התמונות החיות של ה"ראינוע". תזמורת קטנה משמיעה מנגינות יפות, אור החשמל (אלעקטרעציטאט) מאיר את כל האנשים ופתאום - חושך. התמונות נעות, נעות, נעות !... ("שגיאות הכתיב" במקור).
עיתון "הצבי" מודיע: ..."להקהל הנכבד, הננו פותחים מדור מיוחד ב"הצבי" בשם מודעות-קטנות. הקהל העברי בכלל, והקהל הירושלמי בפרט, אינו מבין עדיין חשיבותן הגדולה, העצומה של המודעות. אין באירופה בית מסחר אחד, לו גם היותר קטן, שלא יפרסם באיזה עתון שיהיה, בעמוד הראשון או בעמוד האחרון... הנה חשבנו כי אם נראה לקהל העברי דרך חדשה וקלה לכל מיני פרסום, ישתמש בה לטובתו. ולכן פתחנו מהיום מדור המודעות הקטנות".
זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הן בעקבות רדיפות השלטונות התורכים וגזרותיהם, והן עקב המצב הכלכלי הקשה - נסגרו העיתונים העבריים בזה אחר זה... האחרון ששרד היה "החרות" שהחזיק מעמד עד אמצע שנת 1917. בחודש דצמבר 1917 כשנכנסהגנרל אלנבי בראש צבאו לירושלים, לא היה בארץ ולו גם עיתון אחד שיודיע על כך...
בעצם ימי שלטון הבריטים, חודשה הופעת העיתונים העבריים ובעיקר של אלו שהיו קשורים וממומנים על-ידי גופים ציבוריים ופוליטיים. כך חידש ימיו "הפועל הצעיר"... ב- 1919 ראו אור"קונטרס" בטאון אחדות-העבודה, ו"חדשות הארץ" ביטאון הציונות הכללית הפרוגרסיבית (שבשנת 1923 הפך ליומון "הארץ"). בשנות ה- 20 הופיעו לראשונה "דבר" - יומון ההסתדרות הכללית (ב- 1925) ו-"קול העם" עיתון המפלגה הקומוניסטית (1926). בשנות ה- 30 יצטרפו לרשימה המכובדת גם "הבוקר" ו"הצופה" ועיתוניה של התנועה הרוויזיוניסטית"הירדן" וה"משקיף". ובשנות ה- 40 גם "הבוקר", "המשמר" ואחרים...
בשנת 1926 הגיע לארץ מביילורוסיה צעיר נמרץ בשם נתן אקסלרוד. פחות משנה לאחר בואו מנסה אקסלרוד הצעיר להפיק סרט עלילתי בשם "החלוץ" אך חלומו אינו עולה בידו... משנכשל בהפקת סרט עלילתי, מחליט נתן אקסלרוד להקים חברה בשם "יומני מולדת"שתתעד את אירועי התקופה בארץ - וכך, ניתן היה לראות בבתי הקולנוע (לפני הקרנת הסרט העלילתי) "יומני חדשות" אקטואליים. לימים הפיק אקסלרוד את "יומני-כרמל" אשר יחד עם"יומני גבע" (מ- 1952) המשיכו ללוות את האירועים עד לכניסת ה-טלוויזיה לארץ בסוף שנות ה- 60 . שיתוף הפעולה של יוצרי היומנים עם השלטון, והתמקדותם בעיקר בהיבטים חיוביים זיכו את היומנים (כמו גם את רבים מעיתוני התקופה) בכינוי "תקשורת מגוייסת"...
"פקודת העיתונות" - פקודה בריטית (מנדטורית) המתקנת ומאחדת את החוק בעניין הדפסתם והוצאתם לאור של עיתונים ושאר דברי דפוס, מתפרסמת וקובעת הנחיות והוראות ברורות באשר לדרך הוצאתם לאור של עיתונים ופרסומם של חדשות, ידיעות, סיפורי-מאורעות או ביאורים הקשורים בהם. ייחודה של הפקודה שהיא קובעת שלושה כללים עקרוניים חשובים (המלווים אותנו עד היום) : I. מפרסם דבר דפוס הכולל חדשות, ידיעות, תאור מאורעות או פרשנות - חייב להיות מזוהה. II. מפרסם הדברים ערב לאמיתותם (מתחייב בערבות כספית אישית לאי פרסום דיבה). III. לריבון (שר הפנים) הזכות להפסיק פרסומו של עיתון בשל סיכון שלום הציבור, או הפצת ידיעות-שקר או שמועות-שקר שיש בהן כדי לעורר בהלה או ייאוש בציבור...
"תן כתף עצום את העיניים, מים לנו נשכח את הכל"... שרים החלוצים היהודים סביב באר המים החדשה, בעוד הפורעים הערבים מציתים אש במשכנם הדל... זוהי אחת מנקודות השיא בסרט "חלוצים" ראשון הסרטים דוברי העברית בארץ-ישראל (קדם לו בשנה בסרט "עודד הנודד" שהיה סרט אילם). הסרט שבויים בשנת 1933 על-ידי אלכסנדר פורד בהשתתפותם של שחקני תיאטרון הבימה חנה רובינא, אהרון מסקין, יהושוע ברטונוב, שמעון פינקל, רפאל קלצ'קין ואחרים, היה הראשון בסדרת סרטים שהופקו מתוך תפישה (שרווחה באותם ימים גם בדמוקרטיות לא מעטות) שראתה בקולנוע אמצעי תעמולתי.
פתיחתה של תחנת השידור "קול ירושלים" של ממשלת המנדט הבריטית, מסמלת את ראשיתם של שידורי הרדיו בארץ-ישראל. אולפני התחנה היו בירושלים ואילו אנטנות השידור ליד רמאללה. במהלך המאבק העברי בשלטון הבריטי קמו גם תחנות רדיו ששידרו שידוריהן העבריים במחתרת ופעלו עד להכרזתה המדינה.
בימים בהם כל העיתונים מודפסים במהלך הלילה ומופצים עם שחר, מחליטה קבוצת עיתונאים לייסד עיתון שיודפס במהלך הבוקר ויופץ לעת ערב... ראשון "עיתוני הערב" נושא שם התואם את הרעיון - "ידיעות אחרונות"... כתשע שנים מאוחר יותר ב- 1948 פרשה ממנו קבוצת עיתונאים והקימה עיתון מתחרה - "מעריב". כיום כידוע - שני העיתונים מופצים עם שחר...
..."לפיכך התכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל"... שידור טכס הכרזת המדינה מאולם המוזיאון בשדרות רוטשילד בתל-אביב, חונך רשמית את תחנת שידורי הרדיו הישראלית הראשונה - "קול ישראל".
"העם מכריז על מדינת ישראל", "כל חוקי הספר הלבן בטלים ומבוטלים" אלו שתי הכותרות שהתנוססו בראש גיליון חד-פעמי של עיתון בשם "יום המדינה - עתון משותף של עתוני ישראל" שהופיע ב- יום שישי ה' אייר תש"ח - 14 במאי 1948 - שעה 4 אחר הצהרים - יום אחרון לשלטון זרים (כך במילים אלו, נכתב תחת כותרתו של הגיליון).
תחנת השידור הצבאית "גלי צה"ל" עולה לאוויר. בשלב הראשון שידרה התחנה שכל אנשיה היו חיילים בשרות סדיר - הודעות לחיילים, הרצאות ומוסיקה קלה. לשידורי התחנה הוקצו בראשית הדרך ארבע שעות בכל ערב בלבד.
ה- "מועצה הישראלית לביקורת סרטים ומחזות" החליטה לפסול סרטי קולנוע המציגים, נשפים מפוארים או סעודות דשנות במיוחד... בהחלטתה ציינה הועדה כי המראות הנראים בסרטים מסוימים אינם תואמים את רוח ה"צנע" הנהוגה בישראל.
במהדורת החדשות של השעה 9:00 בערב, לאחר מספר הודעות הכנה לקראת "שידור הודעה מיוחדת", החל הרדיו לשדר "סיסמאות לגיוס פומבי"... לשידור הסיסמאות שעורר בהלה במזרח התיכון כולו (צבאות ערב החלו אף הם בגיוס כוחות המילואים) לא נמצא למרבה המבוכה הסבר - לא מפי ראש-הממשלה, לא בפי הרמטכ"ל ולא בפי דובר צה"ל... מאוחר יותר משהסתבר כי מדובר היה בתרגיל שנועד לבחון את תגובת כוחות המילואים, הוקמה ועדת-חקירה שבעקבות המלצותיה הועברו מתפקידיהם סגן הרמטכ"ל (האלוף מאיר זורע) וראש המודיעין (האלוף יהושפט הרכבי). הביטוי "ליל-הברווזים" שנטבע בעקבות אחת מסיסמאות הגיוס "ברווזי מים" - הפך לביטוי שגור לתיאור "סערה בכוס מים"...
בבימויו של אוטו פרמינגר ובהשתתפות צוות כוכבים בינלאומי בראשותו של פול ניומן, הופך רב-המכר "אקסודוס" פרי עטו של הסופר ליאון יוריס לסרט מונומנטלי על תקומתה של מדינת ישראל. למרות שמדובר בסרט עלילתי בהפקה אמריקאית, ממומן הסרט על-ידי גורמים יהודיים וישראליים - ומביא לשיאו את השימוש בקולנוע כאמצעי מרכזי בהסברה הציונית והישראלית בעולם כולו ובקהילות יהודיות בחו"ל בפרט. הסרט הוקרן בהקרנת בכורה בישראל ב- 21.6.1961 למעלה משנה לאחר תחילת הפקתו.
באולם "בית העם" בירושלים, נפתח משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן, שנלכד כשנה קודם לכן על-ידי מוסדות הביטחון הישראליים בארגנטינה והובא לישראל. המשפט על עדויותיו המצמררות שודר בשידור ישיר ברדיו כאשר רבים מתושבי ישראל ובעיקר תלמידי בתי-הספר מרותקים למקלטים כמעט לכל אורכו. המשפט נמשך כארבעה חדשים ובסיומו נגזר על הפושע הנאצי עונש מוות.
לאחר תקופת חקיקה לא-קצרה נכנס לתוקפו באישורה של הכנסת "חוק איסור לשון-הרע". החוק החדש עורר מחלוקת הן באשר לנחיצותו והן באשר למעשיותו... מחייבי החוק ראו בחקיקתו הישג משמעותי בשמירה על זכותו של האדם לפרטיות - מעצם הגדרות החוק את "לשון הרע" כדבר שפרסומו עלול להביא ל: השפלת אדם בעיני הבריות, ביזוי אדם בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו, פגיעה במשרתו או משלח ידו של אדם, ביזוי אדם בשל גזעו מוצאו דתו מינו או נטיותיו המיניות... ועוד. מבקרי החוק ראו בו כמעט "חסר שיניים" מעצם העובדה כי החוק מגן מראש מהאשמה ב- "הוצאת לשון הרע" שורה ארוכה של מיקרים החל מ: ציטוט גורמים רשמיים (ממשלה, חברי-כנסת, דוברים ומסמכים רשמיים וכד') ועד אמירת "לשון הרע" ב"תום לב"...
עוד בטרם יש לנו טלוויזיה כללית, עולה לאוויר ה"טלוויזיה הלימודית". בראשית דרכה שידרה הטלוויזיה שמומנה ע"י משפחת רוטשילד שעורים בנושאי טבע, אנגלית וחשבון לכיתות הגבוהות של בתי הספר היסודיים. בשנות ה- 70 הורחבה ה"טלוויזיה הלימודית" והחלה לשדר גם תכניות העשרה ועברה לאחריות משרד החינוך והתרבות. במלחמת לבנון (1982) החלה לשדר גם מגזין חדשות ("ערב חדש") ושמה הוסב ל"טלוויזיה החינוכית הישראלית".
מצעד הניצחון של צה"ל בירושלים, בסיקורו של הקריין יורם רונן, בהפקתו של חיים יביןובבימויו של לואי לנטין (במאי אירי שנמנה על צוות ההקמה) - חונך את שידורי "הטלוויזיה הישראלית". בשידוריה הסדירים התחילה הטלוויזיה כחצי שנה מאוחר יותר ב- 23.12.1968 - שלושה ימים בשבוע ב- שחור-לבן...
למרות החלטת ממשלה, ה"טלויזיה הישראלית" מתחילה לשדר גם בשעות הערב של ימי שישי. הפעלת השידורים מתאפשרת בעקבות החלטת בג"צ בסיכום מאבקם של שני אזרחים הטוענים כי: "כמי ששילמו את אגרת רשות-השידור, נגרם להם נזק מן העובדה שמליאת רשות-השידור אינה מקיימת את השידורים בערבי שבתות, בעקבות לחצים לא רלוונטיים ובניגוד לחוק"...
הציבור הישראלי הופתע כאשר שר השיכון אברהם עופר התאבד ב-ירייה בראשו בחוף תל-ברוך. השר עשה את המעשה לאחר שדבר חקירה המתנהלת נגדו נחשף בעיתונות בכלל ובשבועון "העולם-הזה" בפרט. לאחר מותו הסתבר כי במרבית סעיפי השוחד ואי-ניקיון הכפיים שאותם חקרה המשטרה בעינינו של השר, לא נמצאו הוכחות לאשמתו...
בתום שידור משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל, משחק בו הוכתרה מכבי תל-אביבלראשונה כ- אלופת אירופה... בין שידור תגובות השחקנים והאוהדים מהמגרש בעיירה הבלגיתוירטון, לבין החגיגות הספונטניות שהחלו ב"כיכר מלכי ישראל" (כיום "כיכר רבין") בתל-אביב, הודיע ראש הממשלה יצחק רבין בהודעה דרמתית בטלוויזיה על התפטרותו מתפקידו. התפטרות ראש הממשלה באה לאחר חשיפתה בתקשורת של העובדה כי - רעייתו לאה מחזיקה בניגוד לחוק, חשבון דולרים בארה"ב.
כמעט ארבע שנים סוערות (פוליטית, חברתית וביטחונית) לאחר "מלחמת יום הכיפורים", בתום מערכת בחירות קצרה אבל קשה... בשעה 10 בלילה, פותח הקריין ועיתונאי הטלוויזיהחיים יבין את שידורי ליל הבחירות של הטלוויזיה הישראלית במילה המבטאת את סיכום המדגם הניסיוני של הטלוויזיה - מ-ה-פ-ך ! ... מילה שהפכה כמעט לסמלה של הפוליטיקה הישראלית, ולא פחות מכך ל"סמלו המסחרי" של "מר-טלוויזיה" חיים יבין...
אולי היה זה בהשפעת הבחירות לראשויות-המקומיות שנערכו זו הפעם הראשונה כבחירות אישיות... אך שנת 1978 מאופיינת בדרכה של התקשורת הישראלית כ-"שנת-הפריצה" של העיתונות האזורית-מקומית ! למרות שניסיונות להוצאת "עיתונים מקומיים" היו כבר קודם לכן, בשנת 1978 הוצאו לאור "מקומונים" על-ידי שלושת היומונים הגדולים : "רשת שוקן" ("הארץ") הוציאה לאור את המקומון הירושלמי "כל-העיר" (ושנה שלאחר מכן את "העיר"בגוש-דן). "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" הוציאו לראשונה מקומונים בשלושת הערים הגדולות.
שר החינוך זבולון המר החליט לפסול לשידור בטלוויזיה את הסרט "חירבת חיזעה" בבימויו של רם לוי ע"פ ספור מאת ס.יזהר. לטענת השר, הסרט שתיאר את התלבטויותיו של חייל המקבל במהלך מלחמת-הקוממיות פקודה לתפוס ולהגלות תושבי כפר ערבי - עלול היה לשמש ככלי בידי אויבינו... מליאת רשות השידור החליטה בניגוד להחלטת השר, לשדר את הסרט... ואכן הסרט הוקרן ב"טלוויזיה הישראלית" עוד באותו הערב בו התקבלה ההחלטה. ...מובן שגם החלטת השר וגם החלטת הרשות, עמדו במרכזו של הויכוח הציבורי.
שנה לאחר זכייתה הראשונה בתחרות הזמר של "איגוד השידור האירופי" – ה"ארוויזיון" (השיר "א-ב-נ-י-ב-י" בביצועו של יזהר כהן), מארחת "רשות השידור הישראלית" בירושלים את מופע התחרות. הפעם ההישג הוא כפול - זכיה שניה ברציפות (השיר "הללויה" בביצוע< גלי עטרי ולהקת "חלב ודבש") וגם מלוא המחמאות הבינלאומיות לחזותו של המופע המרשים ולארגונו.
"חוק הגנת הפרטיות התשמ"א - 1981" מגדיר בין השאר בצורה מחודדת יותר (מאשר קודמו בתחום - "חוק איסור לשון הרע") את יכולתו של הפרט לשמור על פרטיותו נוכח התפתחותה המואצת של התקשורת... כך למשל רואה החוק בצילומו של אדם כשהוא ברשות היחיד, או בפרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות בהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו - פגיעה בפרטיות ! החוק החדש מתייחס מפורשות לאיסור "האזנות סתר", ל"איסור העתקת תכני מכתבים אישיים", ול"הגנה על הפרטיות במאגרי מידע ממוחשבים"...
בעיצומו של "מבצע שלום הגליל" נפגש עורך השבועון "העולם הזה" - העיתונאי אורי אבנריעם מנהיג אש"פ יאסר ערפאת במערב-ביירות הנצורה על-ידי כוחות צה"ל, וראיינו. הפגישה וסיקורה הן ב"עולם הזה" והן בטלוויזיה הישראלית עוררו ויכוח ציבורי חריף, במהלכו עלתה התביעה להעמיד את אבנרי לדין באשמת פגישה עם גורם עוין למדינת ישראל. אורי אבנרי טען, כי הפגישה התקיימה כחלק משליחותו העיתונאית ובשם - "זכות הציבור לדעת"... היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא להעמיד את אבנרי לדין.
אוטובוס אגד שעשה דרכו עם 25 נוסעים ב-קו 300 מתל-אביב לאשקלון, נחטף ע"י ארבעה מחבלים ואולץ להמשיך בדרכו לעבר רצועת-עזה. במהלך נסיעתו, נעצר האוטובוס וחיילי יחידה מובחרת של צה"ל השתלטו עליו. חיילת מנוסעי האוטובוס ושניים מן המחבלים נהרגו במהלך ההשתלטות, שני מחבלים נוספים שנתפסו חיים הועברו לידי השב"כ. למחרת פורסם כי כל ארבעת המחבלים נהרגו במהלך הפעולה... אך בידי צלמי העיתונות שנכחו באירוע היו תמונות שהוכיחו כי שניים מן המחבלים נלקחו בשבי בחיים. למרות איסור הצנזורה, פרסם היומון"חדשות" (שהופיע לראשונה חודש וחצי קודם לכן) את התמונה, והביא את הפרשה לידיעת הציבור. החשיפה עוררה סערה ציבורית והביאה להקמת ועדות חקירה. בעקבות הפרסום נענש העיתון ונסגר למספר ימים. (העיתון שהיה בבעלות "רשת-שוקן" נסגר כשנה לאחר מכן).
הסכם ראשון מסוגו נחתם בין רשת הטלוויזיה המובילה בתחום הפופ ה- M.T.V לבין חברות שידורי ה-טלוויזיה בכבלים (בהקמה) בישראל. מאחר והשידורים ב"טלוויזיה בכבלים"בישראל היו אז במתכונת ניסיונית, הרי שבשידורי הוידאו-קליפים ותכניות המוסיקה של ה- M.T.V יכולים לצפות בראשית הדרך רק כ- 5,000 מנויים באזור באר-שבע...
במהלך "מלחמת המפרץ" המתחוללת בעיראק, נופלים בתחום מדינת ישראל 39 טילי סקאד הנשלחים בפקודת השליט העיראקי סדאם חוסיין. חלק מטילים אלו החולפים בשמי הארץ צולמו בשידור חי על-ידי כתביה היעילים של רשת הטלוויזיה האמריקאית הפרטית C.N.N . מבחינת התקשורת, אופיינה "מלחמת המפרץ" בשתי תופעות עיקריות: האחת - אזרחי ישראל לא נדרשו לאזעקת הסירנות ע"מ לרוץ ולהסתגר ב"חדרים האטומים"... די היה להם באות "נחש צפע" ששודר ברדיו ובטלוויזיה כאות ל-מפעילי הסירנות. השני - "מלחמת המפרץ" (שכונתה בתחילה "מבצע סופה במדבר") סוקרה בתמונות ודיווחים על-ידי רשת ה-C.N.N ב"זמן אמת" מכל זירות האירועים מ-רחובות בגדד דרך מזדרונות ה"פנטגון" ועד- גגות תל-אביב... והעמידה את התקשורת העולמית בפני קונספציה חדשה "מלחמה על מסכי הטלוויזיה - בזמן אמת" !!!
למרות שהשבועון ה- "העולם הזה" נסגר סופית בשלהי שנת 1993, הרי שניתן לראות את סוף דרכו ב- 13.6.1990 בגיליון האחרון שערך בעליו ועורכו משך 40 שנה, העיתונאי ואיש השמאל אורי אבנרי. אבנרי שרכש בשנת 1950 (יחד עם שלום כהן) את השבועון ממייסדואורי קיסרי, הפך את עיתונו לכלי-מאבק בשחיתויות ושערוריות ול"מנוף פוליטי" המושתתת על: דעתנות, התנגדות למשטר הפוליטי המבוסס (לדעתו) על דת והתנשאות, מאבק בסיאוב ובשחיתות, וחתירה לשלום. מה שכמובן קומם עליו רבים... לאחר משבר כספי ממושך, ולאחר שלא מצא קונה שימשיך בדרכו האידיאולוגית, נאלץ אבנרי למכור את השבועון לקבוצה כלכלית (קבוצת גנגר) שייצגה דעות מנוגדות לשלו. משך כשנתיים וחצי נוספות נערך ה"עולם הזה" בידי איש התקשורת רפי גינת, אך סופו כאמור שנסגר. לאורך כל שנותיו היה "העולם הזה" שנוי במחלוקת. היו שראו בשבועון שחרט על דגלו את הסיסמא "ללא מורא ללא משוא פנים", והיו שהוקיעו אותו כ"כלי ביטוי פוליטי" וכ"עיתונות צהובה"... אולם אין כמעט חולק על-כך ש"העולם הזה" שגידל דור שלם של עיתונאים מהבכירים בתקשורת הישראלית, הניח את אבני היסוד ל-תקשורת החוקרת החושפת והמתריעה בישראל.
שידוריה של תחנת הרדיו "קול השלום" פסקו סופית. התחנה הוקמה עשרים שנה קודם לכן (1973) על ידי אייבי נתן ושידרה מתוך ספינה שעגנה בים כ- 20 קילומטרים מול חופי תל אביב. שידורי הספינה נקלטו ברחבי המזרח התיכון וכללו תכניות מוזיקליות, שיחות אקטואליות וקריאות למניעת אלימות מכל סוג שהוא. במלחמת יום כיפור, הפליג אייבי נתן על הספינה למצרים, עגן מול חופי פורט סעיד וקרא להפסקת אש והידברות. בשנים שלאחר מכן, הפכה הספינה להצלחה מסחרית עקב הביקוש הרב לשדר בה פרסומות, כל ההכנסות נתרמו ע"י אייבי נתן לארגוני צדקה. ב-1993 נקלע נתן לקשיים כלכליים ונאלץ לסגור את התחנה הייחודית ולמכור את הספינה. השיר האחרון שהושמע ב"קול השלום" היה "אנו נתגבר".
למעלה מ- 7 שנים לאחר החלטת הממשלה על הקמתו, וכ- 3 שנים לאחר שהכנסת אישרה את"חוק הערוץ השני בטלוויזיה", עולה לאוויר "ערוץ הטלוויזיה המסחרי" - ערוץ 2 . לראשונה בארץ מוקרנות במהלך שידורי הטלוויזיה - פרסומות מסחריות... עד אז ניתן היה לשדר בטלוויזיה אך ורק תשדירי קידום לגופים ציבוריים, תשדירים שכונו בשם "תשדירי שירות"...
אנשי ה-"חמאס" חוטפיו של חייל גולני נחשון וקסמן מפיצים לתחנות טלוויזיה בעולם קלטת בה נראה נחשון החטוף מבקש מראש הממשלה לשחרר את מנהיג החמאס השייח' אחמד יאסיןהכלוא בישראל. ראש הממשלה (יצחק רבין) מחליט על ביצוע פעולה צבאית לשחרור החטוף, במהלכה רוצחים החוטפים את החייל החטוף. מעטים יודעים כי החמאס ניסה למכור את הקלטת לערוצי הטלוויזיה הישראלית בכסף מלא - אך מטעמים מובנים (אז) סרבו אלו לקנותה.
ביום השביעי למבצע "ענבי זעם" לריסון פעילות ארגון החיזבאללה בדרום לבנון, הפגיזה סוללת ארטילריה של צה"ל את מוצב האו"ם ב- כפר-כנא שבלבנון. במוצב הסתתרו בעת ההפגזה עשרות תושבים מקומיים. תמונות ההפגזה בה נהרגו כ- 100 אנשים ונפצעו עשרות תושבים מקומיים, שודרו עוד באותו הלילה כמעט בכל תחנות הטלוויזיה בעולם ועוררו תגובות קשות ונזעמות. תגובות העולם ומנהיגיו בעקבות התמונות הקשות, אילצו את ראש הממשלה דאז שמעון פרס להפסיק את המבצע.
כמעט 71 שנה לאחר שראה אור לראשונה (ב- 1 ליוני 1925), הופיע גיליונו ה- 21,860 והאחרון של היומון "דבר". "דבר" שנוסד כעיתון יומי של פועלי ארץ-ישראל, פעל משך כל השנים כעיתון ציבורי שמומן בידי ההסתדרות, ונסגר מאחר וההסתדרות לא יכלה להמשיך ולשאת בהוצאותיו. רבים מכל רחבי הקשת העיתונאית והפוליטית ראו ב"דבר" עיתון שהיה גורם בעל חשיבות רבה בתהליך הקמתה וראשיתה של המדינה... סגירתו סימלה במידה רבה את תום עידן ה"עיתונות המגויסת" וההשתלבות בעולם העיתונות החופשית. על עורכיו היותר מפורסמים של "דבר" נמנו: ברל כצנלסון (מייסדו ועורכו משך 19 שנותיו הראשונות),זלמן רובשוב (שז"ר) לימים נשיא המדינה, והעיתונאית חנה זמר ששימשה כעורכת העיתון כ- 18 שנה.
"חוק חופש המידע התשנ"ח 1998" (שראשיתו בהצעת חוק פרטית שהגיש ב-1981 ח"כמשה שחל - לימים שר המשפטים) הוא ללא ספק חוק אשר שינה כמעט ללא הכר את מערכת היחסים המורכבת ב"צומת המשולשת" שבין הרשות הציבורית, הפרט, והמדיה התקשורתית... החוק שעקרונו הוא: "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית", מגביל את המקרים בהם ניתן להסתיר מידע מן הציבור למועטים בלבד, וברוב המקרים אך ורק למידע העלול להוות סיכון לביטחון המדינה ו/או תושביה או פגיעה בפרטיות... עד כדי כך פתח החוק את ברזי המידע בפני הציבור הרחב, שפחות משנה לאחר צאתו לאור, יצא צו מיוחד באישורה של ועדה משותפת ל"ועדת חוק ומשפט" ול"ועדת הביטחון" של הכנסת - שהגדיר אחד לאחד (15 סעיפים) את סוגי המידע של-"מערכת הביטחון" מותר להסתיר מן הציבור.
רבנים בעדה החרדית בירושלים ובבני-ברק מפרסמים "פסק-הלכה" האוסר על הציבור החרדי את הגלישה באינטרנט... האינטרנט שהשימוש בו בעולם ובארץ הולך ומתרחב, מהווה לדבריהם: "סכנה איומה לקדושת ארץ-ישראל ולהמשך הדורות"...
במסיבת עיתונאים בלשכתו מעביר הרמטכ"ל רא"ל שאול מופז לציבור את מסקנות וועדת-החקירה שבחנה את הכשלים בפעולתה של יחידת העילית "דובדבן" בכפר עסירה-א-שמאלייה כשבוע וחצי קודם לכן. במהלכה של פעולה זו נמלט אחד מבכירי המבוקשים בגדה, ושלושה מחיילי היחידה נהרגו מאש כוחותינו... באותה מסיבת-עיתונאים דיווח הרמטכ"ל גם על העברתם מתפקידם של קצינים שהיו מעורבים באירוע... אחת הסיבות שהניעה את הרמטכ"ל לעשות את הדברים מול מצלמות התקשורת, היתה ריבוי הידיעות בנושא שפורסמו בתקשורת משך עשרת הימים בהם התנהלה החקירה, והשמועות הרבות שנפוצו בעקבות ידיעות אלו עוד בטרם סיימה הוועדה את חקירתה...
עליית אריק שרון להר-הבית היוותה עילה (להנהגה הפלשתינאית) או תירוץ (לדעתנו), למערכה עקובה מדם שכונתה (ע"י הפלשתינאים) בשם התעמולתי "אינתפאדת אל-אקצה". המערכה שנמשכה למעלה מ- 6 שנים ובמהלכה נהרגו למעלה מ- 1,000 ישראלים בעשרות פיגועי תופת, סוקרה בהרחבה רבה בתקשורת העולמית ודומה שאיש לא יחלוק על הקביעה שמההיבט התקשורתי - היתה יד הפלשתינאים על העליונה... איש לא הביע פליאה על-כך שכבר מתחילת המערכה גירשו הפלשתינאים מן ה"שטח" עיתונאים שדיווחו בניגוד לכוונותיהם - דוגמת כתב הטלוויזיה האיטלקית ששלח את תמונות ה-"לינץ' " בשני חיילי המילואים שנקלעו לרמאללה.
כמה מאות אנשים חגגו בחתונה שנערכה באולם "וורסאי" בירושלים שעה שרצפת האולם החלה לשקוע ותוך שניות התמוטטה שלוש קומות מטה... 23 איש מצאו את מותם ויותר מ- 300 נפצעו באירוע שכונה בשם "אסון וורסאי". התמונה המזעזעת שנתפסה ב-"זמן אמת" במצלמת הווידאו של אחד מצלמי החתונה, הפכה ל-"להיט עיתונאי" והוקרנה במאות תחנות טלוויזיה ברחבי העולם... שוב הוכח הפתגם: תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים.
גמר התחרות הטלוויזיונית "כוכב נולד" במהדורתה הישראלית, במהלכו נימנו באולפן כ-מיליון וחצי קולות מצביעים... מבשר על עידן חדש בבידור התקשורתי שלנו – עידן תחרויות הריאליטי... הזמרת הזוכה – נינט טייב הופכת כמעט בן-לילה ל- "סלבריטי"...
חטיפת שני חיילי המילואים אהוד גולדוואסר ואלדד רגב ע"י ה"חיזבאללה" ללבנון (שבועיים וחצי לאחר חטיפת גלעד שליט על-ידי ה"חמאס" לעזה) "מבשרת" את פתיחתה של "מלחמת לבנון השנייה"... מלחמה שבמהלכה נורו לשטח ישראל מאות רקטות וטילים... כבר בראשיתה של המלחמה יוצאים כמה ערוצי תקשורת (ובראשם - אתרי האינטרנט החדשותיים) בקריאה לחיילים ואזרחים לשלוח להם תמונות ב"זמן-אמת" מזירות הפעילות... עידן ה"תקשורת הפתוחה לגמרי"... מוצא את ביטויו בצילומים מאתרי הפגיעות ב"זמן-אמת" מה שלא רק מאפשר לאוייב לקבל מידע מיידי על פגיעותיו... אלא במקרים אחדים גם מביא מידע על זהות נפגעים עוד בטרם נודע על-כך למשפחתם...
הנשיא השמיני של מדינת-ישראל משה קצב מכנס "מסיבת עיתונאים" במהלכה הוא תוקף בדרמתיות ובחריפות את משטרת-ישראל, את היועץ המשפטי לממשלה וגם את התקשורת, עקב מה שהוא מכנה: "שופכים את דמי מבלי לבדוק את העובדות"... כל זאת בתגובה להגשת כתב-אישום נגדו בחשד לעברות הטרדה-מינית ו-מעשה-מגונה... האם התקשורת הופכת (וכנראה לא בפעם הראשונה) גם לכלי להשגת הכרעות משפטיות ? ימים יגידו...
כאירועי ההתנתקות מחבל-עזה בקיץ 2006 , כך גם הפינוי מהמאחז ב-עמונה הופך למאבק בין המתנחלים לבין הכוחות המפנים לעיני מצלמות התקשורת... תמונתו של הצלם עודד בלילטי המתארת מתנחלת אחת המנסה לעצור בגופה כוח המונה עשרות שוטרים מלהתקרב לביתה, מזכה את הצלם בפרס "פוליצר" היוקרתי ובלא פחות מעשרה פרסים נוספים בתחרויות צילום בינלאומיות.
- בינתיים סוף -© כל הזכויות שמורות למחבר