דיון במחיר הדמים...
נראה שפסטיבל "ניצחון ששת-הימים" הגיע לסיומו מהר ממה שציפו, ועימו גם ה"סדק" הראשון ב- "מיתוס הגיבורים" בו היו כרוכים יחדיו צה"ל והחברה הישראלית (שהרי "כל העם צבא"). יתכן שהסיבה היתה שלאחר כל עליה באה ירידה (כן, גם במוראל הלאומי), ויתכן שהסיבה היתה הרבה יותר פשוטה... אבל בעיצומה של מלחמת ה"התשה", מלחמה בה במהלך שנה וחמישה חדשים שילמנו מידי יום ביומו מחיר דמים כבד (זו היתה המלחמה הראשונה מאז מלחמת הקוממיות שחרגה מההגדרה המיוחסת לסאטיריקן-קולנוען אפרים קישור – מלחמת "זבנג וגמרנו"), ניתן היה לראות כמעט לראשונה, נגיעה רגשית ב-מחיר הדמים... הנגיעה שעד אז היתה בבחינת "טאבו" בחברה הישראלית - אלמנות צה"ל, נעשתה בעוצמה כזו שעוררה מיד בקורות נסערות ביותר (למרות שלא היתה זו הפעם הראשונה, משום שכבר בשנת 1963 ביים פיטר פריי את הסרט "אשת הגיבור" על-פי סיפור מאת מרגוט קלאוזנר, סרט שתיאר מסכת-חיים קשה ורגישה של חברת קבוץ, ניצולת שואה ואלמנת מלחמת-העצמאות...). אולם נראה שהעיתוי (בעיצומה של "מלחמת ההתשה") והרגישות, הם שהפכו את סרטו של הבמאי האיטלקי ג'ילברטו טופאנו "מצור" לציון-דרך משמעותי ב"יחסי הגומלין" שבין הקולנוע-הישראלי לבין צה"ל. הסרט המבוסס על סיפור מאת גילה אלמגור שעובד לתסריט על-ידי דן בן-אמוץ, סיפר בצורה די בוטה את סיפורה של אלמנת צה"ל הפורצת את ה"מצור החברתי" בו היא נתונה בידי חבריו ליחידה הצבאית של בעלה... יוצרי הסרט פרצו את הכמעט-קונצנזוס הלאומי של אותם הימים בשרבבם מסרים ישירים של "שלום", בין אם על-ידי השמעת השיר "בשלום נחיה" (לצלילי מנגינת We Shel Over Come המסמל את המרי החברתי בארה"ב של שנות ה-60) ובין אם על-ידי הכנסת מונולוג של שלום (... "אין ברירה, הדרך היחידה היא שלום"...) לפיו של רב-סרן בצה"ל (יהורם גאון)... דבר שנחשב אז בעיני רבים ל- "חוצפה לשמה"... או במילת גנאי אחרת ששימשה באותם הימים – "שמאלנות"...
"רעידת האדמה" של מלחמת יום הכיפורים (1973) שיחררה עוד יותר את חרצובות לשונם של הכותבים ויוצרי הסרטים... ושאלת "מחיר-הדמים" עלתה שוב ושוב בצורה בוטה (וכואבת) יותר מסרט לסרט... לשיאה אולי הגיעה ההתדיינות וההתחשבנות ב-"מחיר הדמים" בשלושה סרטים שהופקו על-ידי יוצרים שונים במהלך שנות ה- 80 : "העיט" (יקי יושע - 1981), "צלילה חוזרת" (שמעון דותן- 1982) והבוטה אולי מכולם, זה שהופק לאחר מלחמת של"ג ("מלחמת הברירה" הראשונה) ובויים על-ידי שמואל אימברמן ע"פ רב-מכר של דן בן-אמוץ "לא שם זין"... סיפורו של נכה צה"ל (משותק בכל פלג גופו התחתון) המתקשה להסתגל לדרך חייו החדשה...
הדיון ב- "מיתוס"...
"מלחמת יום הכיפורים" הינה מן הסתם ציון-דרך לא רק בתחום הדיון ב"מחיר", אלא גם בהתייחסותה של החברה בכלל ושל הקולנוע בפרט, לצה"ל. אחת מ"תוצאות הלוואי" הכמעט מידיות של מלחמה זו, היתה התמוטטות ה"תקשורת המגוייסת"... התקשורת (רובה בשליטה פוליטית כזו אוו אחרת) אשר עד אז היתה "אוהדת לשלטון" ועל-פי רוב לא העזה לגעת בצה"ל, הסתערה (ויש טוענים עם רוח-גבית מ- "וועדת אגרנט" אשר מונתה לחקור את מחדלי המלחמה), בצורה חסרת תקדים הן על הדרג הפוליטי, אך לא פחות מכך (ואולי אף יותר) על צה"ל וקברניטיו. הסתערות זו היתה אחת הסיבות ל-"שחרור" צה"ל מחומות ההגנה התדמיתית שהגנו עליו עד לאותה העת... לפתע הכל הותר - החל מדיון ב"מיתוס" הישראלי והצה"לי, ועד אפילו ללעג חסר רסן לדמויות צה"ליות שונות...
בניצנים הראשונים ל"ניפוץ המיתוס" ניתן היה להבחין עוד בסרטו של אורי זוהר (שהוצג ערב מלחמת ששת-הימים) "מוישה וינטלטור", פרודיה סטריאוטיפית בה לראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי עושים ארבעת כוכבי הסרט (יעקב בודו, אורי זוהר, שייקה אופיר וגדעון זינגר) חוחה ואיתלולה מצה"ל ומכמעט כל הקשור בו... סרט זה היה כאמור רק החלוץ לגל סרטי הבידור הסטריאוטיפיים בהם כיכב צה"ל ולא בדיוק בצורה מכובדת, מאז מלחמת ההתשה ולאורך שנות ה- 70... מ- "פישקה במילואים" (ג'ורג' עובדיה - 1971), דרך "התרנגול" (אורי זוהר - 1971) ו- "גבעת חלפון" של אסי דיין והגששים (1976) ועד ל- "אימי הגנרלית" אותה ביים יואל זילברג ע"פ מחזה מצליח מאת אלי שגיא, אנו עדים לז'אנר קומי עתיר סלנג גס ובדיחות סטריאוטיפיות, המנצל את צה"ל כמקום-מפגש לטיפוסים ואירועים "מזדמנים"... שהרי אין כמו קומץ גברים "תאבי גוף אשה", בני עדות ומקצועות שונים, הנלקחים ללב המדבר לתקופה קצובה של שבועיים או חודש ימים – על מנת לספק את הצורך בהומור קל ופשוט נוסח "קומדיה של טעויות"... לכאורה "צה"ל של טעויות" – למעשה "דמותה של החברה-הישראלית" נגועת החספוס, הוולגריות, חוסר-הסובלנות ואפילו השוביניזם... השאלה העולה מז'אנר קולנועי זה היא רק : מי תרם יותר למי בתחום ה"חספוס" ו/או "גסות הרוח", צה"ל לחברה הישראלית או החברה-הישראלית לצה"ל ???
את הדיון היותר שקול והיותר תרבותי, ב"מיתוס" (או בשרידים שנותרו ממנו לאחר מלחמת יום-הכיפורים) ערך בצורה אמינה ומכובדת הבמאי יהודה (ג'אד) נאמן בסרטו "מסע אלונקות" (1977) הבוחן את יחסו של החייל לצבא ושל הצבא לחייל, הן מנקודת מבטו של החייל (הטירון) והן מנקודת מבטו של המפקד... דיון דומה אך שונה קיים שנה לאחר מכן, בצורה הרבה יותר קלילה ובילתי-מחייבת, גם הבמאי/תסריטאי אבי נשר בסרטו שהפך עם השנים כמעט ל"סרט פולחן" ישראלי – "הלהקה"... אולם בסך-הכל, למרות ה"זעזועים" ושפע האירועים ה|צבאיים" (מלחמת ההתשה, מלחמת יוהכ"פ, "מבצע אנטבה"...), נראה כי רמת ההתעניינות של החברה השיראלית בכלל ושל הקולנוע בפרט בצה"ל, הלכה וירדה בתקופה זו ואפילו בצורה משמעותית. בעוד שבשנות החמישים הוקדשו כ-שליש מסרטי הקולנוע הישראליים לעיסוק בצה"ל ובחייליו, ובשנות השישים עסקו בנושא זה כרבע (18 מתוך 71) מהסרטים העלילתיים שהופקו בארץ, הרי שבשנות ה- 70 עסקו בצה"ל רק 11 (כ- 10%) מתוך 106 סרטי העליליה שהופקו בארץ.
 |
שלח לחבר | |
להדפסה |
|